<h1>תלמיד הרמב"ן — ביצה</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] למימך — לקפל. שמא תיכרך לו נימא — של בגדים גדולים וגסים ומחממת במקומה ועובר משום [דברים כ"ב] לא תלבש שעטנז. דמפסיק מידי — שנותן בגד בנתים. אסור לישן עליהם — מדרבנן. בוילון — שראוי לפרוש כנגד הפתח. מפני מה אמרו וילון טמא — שמקבל טומאה, ולא עשאוהו כאחד ממחיצות הבית שאינם מקבלות טומאה. מפני שהשמש מתחמם כנגדו — ומהאי טעמא נמי אסור לעשותו מכלאים.
[ביצה ט"ו ע"א] בקשין — בגדים קשים שאין מתחמם לשוכב עליהם. נמטא — לבד שקורין פילטרי. גמדא — כווץ ונעשה קשה. דנרש — מקום. שריא — לישיבה, שאינו מתחמם והם חזקים ואין נימא נמשכת מהן. ערדילים — ראיתי בתשובת הגאונים שרגילין ללובשן תחת מנעליהם ונועלים עליהם עור של תיישים מעובדים, וכנגד העקב של רגל עושים אותו של צמר, וקורין אותו נמטי, וקשי הוא. (צרדי) [צררי] דפשיטי — בגדי כלאים שצוררין בו מעות וזרעי', מותר לתתם בחקו לפי שאין דרך חמום בכך, והקשה ה"ר יעקב דרומרוג הכא אמרינן דבקשים אין בהם משום כלאים, ובמס' יומא [ס"ט ע"א] נמי אמרינן בגדי כהונה שני דקשי' הן, ולפי' היו פושטין אותן ומניחן תחת מראשותיהם, ואמרינן במס' (עירובין) [ערכין ג' ע"ב] הכל חייבים בצצית כהנים לוים וישראלים והוינן לה פשיטא, כהנים איצטריכא ליה, סד"א הואיל ואשתרי כלאים לגביהו, ואם איתה דבגדי כהונה קשים הם הא לא אישתרי כלאים לגבייהו, איכא למימר שלא אמרו בגדי כהונה קשים הם אלא לענין הצעה תחתיו של אדם דמדאוריתא שריא ורבנן הוא דגזרו בה, וכי גזרו בהו רבנן ברכין ולא בקשים, אבל לענין העלאה אסורים משום כלאים אע"פ שהן קשי', ובגדי כהונה אע"פ שהן קשים כיון שהוא שוע טווי ונוז חייב בהן במדינה משום כלאים, וכל שהוא שוע או טווי או נוז דהוא כלאים מדרבנן ולא דאוריתא אם הוא קשה מותר אפי' בהעלאה דלא גזור רבנן בקשי', והיינו טעמא דנמטא גמדא דנרש שאפי' היה מן הרכין לא היה אסור אפי' בהעלאה אלא מדרבנן כדתנן [כלאים פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין מפני שהן שועים, ובסוף מסכ' נדה [ס"א ע"ב] אסיק' דמדאוריתא בעינן שוע טווי ונוז שלשתן כאחד מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא דכתיב [דברים כ"ב] שעטנז, ואמרינן במס' כלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, הא דאתמר [ירושלמי כלאים פ"ט ה"א] מותר בריקין אבל לא במלאים בנתון על גבי מסטווא אבל בנתון על גבי מטה אפי' בריקים נמי אסור, פי' דרך הכר שהוא מלא מוכין או נוצה והשוכב עליו מכפפין הצדדין על האדם מכאן ומכאן ואפי' כר ריקן בשמונח על גבי מטה של חבלים או של עור נשקע תחתיו וצדי הכר עליו עולין אבל סטיו של עץ קשה ואינו נשקע.
[ביצה ט"ו ע"א] כתב בעל התוספות באותן קוטאש פרפונטש שהמכסה של מעלה ולמטה פשתן ובתוכן גזי צמר מותרין בין בהצעה בין בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מקרב שני הבגדים של פשתן שהוא כסוי הקוטש משני צדדין ומתוך כך מתהדק הצמר שבנתים בין הכסוי העליון לתחתון ואם היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן, אבל אם יש בתוכן בלאי הבגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהן ובהן שתי תפירות אסורין הן בהעלאה ואפי' אם חוט התפירה של משי וכ"ש אם הוא של פשתן שלא התירו החכמים כרים וכסתות אלא בהצעה הואיל ואין תשמישן אלא בלא רגילות בכריכת נימא על בשרו הלכך התירו בשאין בשרו נוגע בהן, ומי' בבשרו נוגע החמירו מדרבנן שלא יעשו כן [גם] באותן דשכיחא בהו כריכת נימא, ואע"ג דהוי גזרה לגזרה, אי לא הא לא קיימא לן הא, וכן בשאר כלאים אסר אפי' בהפסקת עשר מצעות גזרה אטו בלא הפסקה הואיל ושכיחא בהו כריכת נימא אבל בכרים וכסתות בהפסקה לא גזרו דאפי' בלא הפסקה לא שכיח בהו כריכת נימא, והיינו נמי טעמא דמרדעת אפילו בהעלאה לא.
